SPITZ GMBH -חברה זרה המאוגדת באוסטריה נ' מילוז (1989) בע"מ

החלטה

בפניי בקשה מטעם התובעת להגיש ראיה מפריכה מטעמה בהתאם לתקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הראיה שאותה מבקשת התובעת להגיש הינה פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בהמבורג, גרמניה, בתיק מס' 106/08 O 409 בתביעה שהגישה חברת פודקום הגרמנית נגד הנתבעת (להלן: "פסק הדין הגרמני").

לטענת התובעת נועדה הגשת פסק הדין הגרמני להצביע על כך שעדות העד מטעם הנתבעת, מר רמי סווט (להלן: "סווט"), אינה מהימנה. התובעת טוענת כי מתקיימים במקרה זה התנאים להגשת ראיות מפריכות לשם ערעור מהימנותו של עד שנקבעו בהלכה הפסוקה, שכן התובעת לא יכולה הייתה להגיש את פסק הדין הגרמני בשלב מוקדם יותר, והיא הופתעה מתוכן עדותו של סווט.

הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה פסק הדין הגרמני אינו קביל כראיה. בנוסף לא מתקיימים במקרה זה התנאים להגשת ראיות מפריכות, הואיל ופסק הדין הגרמני היה מצוי בידיה של התובעת מזה מספר שנים, והואיל ובעדותו של סווט לא הייתה כל הפתעה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה מצאתי כי דין הבקשה להידחות, הואיל ופסק הדין אינו ראיה קבילה, ולכן לא ניתן להגישו. לנוכח זאת מתייתר הצורך לדון בשאלה אם מתקיימים במקרה זה התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה להגשת ראיה מפריכה אם לאו.

פסק דין מכיל ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט שדן בהליך על בסיס מהימנות של ראיות שהובאו בפניו, אמינות של עדים שהעידו בפניו, ומשקל ראייתי שניתן להם; וכן מסקנות משפטיות של בית המשפט. הממצאים העובדתיים והמסקנות שנקבעו בפסק דין שניתן בהליך אחד אינם קבילים כראיה במסגרת הליך אחר, אלא אם קיימת בדין הוראה הקובעת כי פסק דין כזה הינו ראיה קבילה, כגון הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובעת כי פסק דין פלילי מרשיע קביל כראיה במשפט אזרחי אם המורשע או חליפו הינם בעלי דין במשפט האזרחי. בהיעדר הוראה כזו פסק דין מהליך אחד אינו קביל כראיה במסגרת הליך אחר, שכן הממצאים העובדתיים שנקבעו בו הינם בבחינת עדות שמיעה בהליך האחר, והמסקנות המשפטיות הינן בבחינת עדות סברה בהליך האחר. הטעם לכך הוא שהעובדות שנקבעו בפסק הדין בהליך הראשון באות לבית המשפט בהליך האחר מכלי שני, ומשום כך הן בבחינת עדות שמיעה. מסקנותיו של השופט שדן בהליך הראשון הינן בבחינת חוות דעת ועדות סברה בהליך האחר. בהיעדר חריג סטטוטורי או הלכתי לכללים הפוסלים עדויות שמיעה ועדויות סברה, אין פסק דין מהליך אחד קביל בהליך אחר. על השופט הדן בהליך האחר לקבוע בפסק דינו ממצאים ומסקנות המושתתים על עדויות שגבה בעצמו ועל ראיות שקיבל הוא.

הדברים האמורים עד כה נכונים לגבי הגשת כל פסק דין בהליך אחד כראיה בהליך אחר, אף כשמדובר בפסק דין שניתן על ידי בית משפט בישראל לפי הדין הישראלי. בענייננו נוסף לאמור לעיל נדבך נוסף, הוא העובדה כי פסק הדין הגרמני ניתן על פי הדין המהותי החל בהמבורג ולא על פי הדין הישראלי. כידוע, הבדלי הדינים עשויים להביא לתוצאות משפטיות שונות. כך, למשל, יכול שבמקרה מסוים המסקנה בהתאם לדין הישראלי תהא כי נכרת חוזה, בעוד שעל פי דין אחר המסקנה תהא שלא נכרת חוזה.

לפיכך פסק הדין הגרמני אינו קביל, ולא ניתן להגישו כראיה בשום שלב בהליך.

בנסיבות אלה אינני נדרשת לשאלה אם מתקיימים במקרה זה התנאים להגשת ראיות מפריכות. אעיר רק כי פסק הדין הגרמני היה בידיה של הנתבעת ביום 7.2.12, מועד ישיבת ההוכחות, ולכאורה יכולה הייתה התובעת להעלות בקשתה לצרפו לראיותיה בפתח ישיבה זו, בטרם החלה שמיעת העדים.

שנית, במהלך ישיבת ההוכחות ביקשה התובעת לעשות שימוש בפסק הדין הגרמני בחקירתו הנגדית של סווט. הנתבעת התנגדה, והתנהל דיון שבמהלכו הועלתה בפני התובעת הבעייתיות שבהסתמכות על ממצאים שנקבעו בפסק דין שניתן בהליך אחר, אף אם מדובר בפסק דין של בית משפט ישראלי, כמו גם העובדה שמדובר בפסק דין שניתן בהתאם לדין הגרמני, ואז הודיעה התובעת כי היא מוותרת על כך (ראה: עמ' 66-67 לפרוטוקול). חרף זאת הגישה התובעת בקשה זו.

אשר על כן הנני דוחה את הבקשה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאותיה בבקשה זו בסכום של 2,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, כ"ו אייר תשע"ב, 18 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: